בזמן האחרון יש טרנד כזה של פוסטים מרגשים שמערבים סיפור אישי עם תופעה חברתית רחבה וזוכים למאות אלפי צפיות. הפוסט הזה לא יהיה אחד מהם.
זו עוד פרידה מעיתון רייטינג שנסגר בשבוע שעבר, פרידה מאוחרת בגלל עצלות.
עבדתי חמש שנים ברייטינג. מושיקו כהן ויובל נתן הביאו אותי לכתוב כתבות ובהמשך אחרי שמני אבירם התמנה לעורך, קיבלתי לידי את מדור הפפראצי "עיקר החדשות".
מימין - יובל נתן. משמאל - מושיקו. מי שאי פעם ניסה לצלם אותו עם משקפיים מבין את גודל ההישג
היה כיף. כל שבוע הלכתי למקום אחר, לצילומים של תוכנית טלוויזיה או לאיזה פסטיבל מעפן והייתי כותב מה עובר עלי שם. הייתי נכנס לרזולוציות די גבוהות של החיים שלי, ממציא שיחות עם עוברי אורח שלא קיימים, ודי מתעלם ממה שאמור היה להיות "חשוב" בכתבה. לא ברור אם היה עניין לציבור בחוויות האישיות והלפעמים מפגרות שלי. אני מניח שהיום לא הייתי כותב ככה ומוזר שעדיין יש אנשים (מבוגרים ממני משמעותית) שלא השתחררו מהדחף הזה אבל אני חייב להודות שנורא נהניתי.
כתבת "מוריס" הראשונה במסיבת ההשקה של "הדוגמניות"
היה לי חופש מוחלט. זה הדבר שהכי אפיין את רייטינג – החופש. ליובל ומני (וגם לירון טן-ברינק עד שלב מסוים) היתה חירות מוחלטת לעשות מה שהם רוצים בעיתון וזו התחושה שהם העבירו לכותבים שלהם.
במסגרת העבודה ברייטינג זכיתי להגיע למקומות ולפגוש אנשים שרק יכולתי לחלום עליהם. וזה בדיוק מה שהעבודה הזאת היתה – הגשמת חלומות. תמיד רציתי לבקר בכנסת אז יום אחד הצעתי לעשות כתבה בכנסת. העורך קפץ על הרעיון, המפיקה תיאמה את הביקור ותוך שבוע הייתי במשכן ולא משנה שאין קשר ישיר בין העבודה הפרלמנטרית בירושלים לבין נושאי הדגל של עיתון רייטינג. החשוב הוא שהטיפול היה רייטינגי. אחרי הכתבה הראשונה (דב חנין) חזרתי לשם פעמיים – ביליתי יום עם ניצן הורוביץ וראיינתי את אחמד טיבי לראיון יום עצמאות חגיגי.
החוויה הכי אדירה שהיתה לי במסגרת רייטינג, וכבר סיפרתי עליה כששאלו אותי היתה הכתבה שעשיתי עם דודו טופז. באותה תקופה הערצתי את דודו ואחרי חיזור חמוד שלא אחזור עליו פה, הוא נעתר ובילינו ביחד איזה יומיים. רוב הכתבות שעשיתי לא היו ממש ראיונות, אף פעם לא אהבתי את הקונספט הזה (קשה להמציא דיאלוגים בראיון אחד על אחד). כשכבר כן יצא לי לראיין סלבס, תמיד ביקשתי להתלוות אליהם לאיזה יום-יומיים ולא ממש לשבת מולם בבית קפה עם טייפ מנהלים. אגב, חוץ מקצת בסוף (כשהתחלתי לאבד את הזיכרון), מעולם לא השתמשתי בטייפ או פנקס. כמעט את כל הכתבות שחזרתי מהזיכרון. נסים גרמה (שביליתי בבית שלו, מעין גרייסלנד תימני בראש העין) כל כך התרשם מיכולות הזיכרון והתיאור שלי שהוא מינה אותי לביוגרף הרשמי שלו. היו לנו אחר כך כמה פגישות על מרק רגל בשכונת התקווה שבמהלכן הוא הסביר לי איך הוא רוצה שתיראה הביוגרפיה שלו. אפילו התחלתי לכתוב כמה פסקאות עד שהבנתי שהוא מנסה לעשות עלי סיבוב ופרשתי. בקיצור, גם עם דודו הסתובבתי. הייתי אצלו בבית (גם כשיגאל שילון נכנס לביקור עבודה) ולמחרת נסענו שנינו לירושלים לפגישה שהיתה לו שם. אחרי שחזרנו לתל-אביב לקחתי אותו לאכול צ'ולנט אצל שמוליק כהן, שתינו הרבה והוא הספיק להציק למלצרית שלא ספרה אותו. לדעתי מאז אני מסומן שם כפרסונה נון-גרטה. הכתבה המלאה עם דודו.
דודו ואני מתנודדים החוצה מהמסעדה
מה עוד היה? הסתובבתי כמה ימים עם אורי גלר (עוד דמות שהערצתי מאוד אז). הלכנו על הטיילת, אכלנו ביחד בסושי סמבה, הצטרפתי אליו להופעה בערוץ הילדים והוא נתן לי במתנה איור וגם חוברת קומיקס מהסבנטיז בכיכובו עם הקדשה אישית.
מהפנט
הייתי ניצב ב"הבועה" של פוקס ואוחובסקי, השתתפתי בסרט פורנו בשם "פאקינג שדרות" בתפקיד יועץ שר הביטחון, הייתי יום בצפון עם רון קופמן ושלמה שרף ועצרנו לאכול באל באבור. באותה מסעדה גם אכלתי עם טלי פחימה במסגרת יום ארוך שהתחיל באום אל פחם והמשיך לבית קפה ביפו ובר בתל אביב.
ציון ומוריס על הסט של "הבועה"
מתחרע על הסלטים באל באבור לצד טליF
מה עוד? ביליתי את אחד הלילות הכי מצחיקים עם "מונית הכסף" בירושלים, השתתפתי ביום כיף לעובדות הפוסיקט בימית 2000, נסעתי לגוש קטיף עם דרור נובלמן ממש לפני ההתנתקות. התברברנו בדרכים שם וכנראה שכמעט נהרגנו אבל לפחות הספקנו להתרחץ בים של עזה, הופעתי ב"מקצוענים 10" עם שירה פליקס (הם רצו שנעשה עליהם כתבה, התנאי שלנו היה שאשתתף בתוכנית).
נפרד מגוש קטיף
נובלמן ואני בחוף הים של עזה
עם חברתי דאז קורנית בכתבה על הדרייב אין
הנהג של מר דייזי. לילה במונית הכסף
השר לשעבר פריצקי מתלבט ביני לבין ופל על הסט של "מקצוענים 10"
במסגרת עשור (נדמה לי) ל"הפוך", מצאתי את עצמי בדירה קטנה אחת עם כל כוכבי הסדרה. היה טיפה מסויט (לא היה מזגן וכולם שם היו חוזרים בתשובה) אבל מוריס של עשר שנים קודם, שהעריץ את הסדרה באופן אדוק, היה נמס באותו רגע כמו חשופית במלחיה. בכתבה אחרת הגיעו לדירה שלי שלושת כוכבי "אסקימו לימון". למען הדיוק כדאי לציין שיודהל'ה הגיע ראשון, ראה את הדירה והודיע שהוא מחכה לאחרים במסעדה למטה. בנצי ומומו כבר הגיעו ישר למסעדה וויתרו על הסיור בדירה שלי אבל מבחינתי זה עדיין היה מרגש. אני בעיקר זוכר שהם זללו על חשבון ההפקה שיח"צנה את מה שהם לא רצו לקדם. אלון גל לעומת זאת, כן הגיע לדירה שלי ועשה לי תוכנית כלכלית שנועדה להוציא אותי מהמינוס. לדירה הגיע גם משה מלצר חולון (בשיא תהילתו) כדי לצפות איתי ועם חברים ב"הישרדות". הדביל לא הצליח להימנע מספוילרים.
מכסה את האוזניים כדי להימנע מספוילרים בזמן שמשה מדבר בדיבורית עם אלכס, מורה לספורט
עם שלישיית הגמר (המיתולוגית!) של "כוכב נולד 4"
אחד מרגעי השיא מן הסתם היה הראיון החגיגי עם שמעון פרס ליום העצמאות ה-60. כדי שיסכים להתראיין פברקנו סקר שבו קוראי רייטינג הצעירים בחרו בו לאישיות הנערצת עליהם. פרס מאוד התרגש מתוצאות הסקר, אני רק מקווה שהוא לא התבאס כשקרא את הכתבה והבין שהכל היה דחקה. אם בכלל קרא את הכתבה. צחוק בצד (מאז מהפיכת דפני ליף מותר לוותר על הציניות), מני ואני בילינו יום מאוד מרגש במשכן הנשיא. הבאתי לנשיא במתנה פאזל 1,000 חתיכות לימי הפנסיה אבל לא נראה לי שהוא נהנה מהבדיחה. מצד שני הוא נהנה מאוד מהמאפרת אסתריק וכמעט לקח אותה לחדר צדדי.
רק אחד מהמצולמים בתמונה הקים כור אטומי
"טפשים בלי הפסקה 2: ריטארדס בבית הנשיא"
יצא לי לפגוש במסגרת הכתבות אנשים שבשבילי היו גדולים מהחיים כמו גידי גוב, יהורם גאון, יפה ירקוני, ננסי ברנדס ופולי מהגשש. פלרטטתי לפרנסתי עם ורד פלדמן וקורין קיציס, חיכיתי בסלון של הדירה הזעירה של טלי שרון בזמן שהיא רחצה את עצמה במקלחת. שיחקתי עם הכלב שוקי. בקיצור, לזה אני מתכוון כשאני אומר שזו היתה עבודת חלומות. בחיים לא דמיינתי שזה מה שאני אעשה למחייתי כשהתחלתי לכתוב.
ג'ינג'י גולדברג המקורי! (תחת הנהלה חדשה)
מינימליזם הרג את החתול
העבודה על הכתבות והעבודה על "עיקר החדשות" היו שונות מאוד. ב"עיקר" הייתי מקבל תמונות פפראצי ומחפש מה מצחיק בהן. במובן אחר, גם זה היה תפקיד חלומי. השבוע, באקט קצת נוסטלגי, חיטטתי בארכיון המלא שאני שומר בבית של ההורים שלי. עברתי בעיקר על "עיקר החדשות". מן הסתם לא הכל מצחיק שם, קשה לייצר כמות כזאת של פאנצ'ים ביום אחד כל שבוע אבל נדהמתי להיזכר כמה כיף זה היה. תמונות הפפראצי של ברק פכטר ומוטי לבטון הם פשוט מכרה זהב לבדיחות וכשראיתי השבוע איזה דחקות משונות, פרטיות, גסות ולא מובנות נתנו לי לפרסם שם ממש התרגשתי. כשעברתי על העמודים עם הצחוקים על הכובע של נינט והזין של ציון ברוך, על זה שיעקב אילון עשוי מקוורץ ומשה דץ ממרגרינה, התגעגעתי פתאום לעבודה הזאת שנראית לי בדיעבד מושלמת.
בדיחה מטופשת ומייצגת
עוד דוגמא לחופש הכמעט מופרז שקיבלתי בעיתון היה המדור הכושל "סיטקום". הקונספט היה פוטורומן (פוטומורן כמו שקראו לזה במערכת) שבו שמעון פרס ויצחק שמיר הם שותפים לדירה באייטיז. ברור שזה היה מוזר ודבילי ולא תפס אבל נתנו לי לעשות מה שאני רוצה עם הכפולה הזאת ולא אמרו לי מילה רעה עד שהתעייפתי וניתקתי את המדור ממכשירי ההחייאה. אבל בגלל שנורא אהבתי את המדור המשונה הזה, השקעתי בו המון זמן ומאמץ למרות שאיש לא טרח לקרוא אותו.
לא עצוב לי שסגרו את רייטינג. לא בגלל שזה משמח אותי אלא פשוט בגלל שיש כל כך הרבה שיט טראגי ומדכא בחיים, שאני לא מרשה לעצמי להתעצב מדברים כאלה. היתה לי תקופה שם שרק בדיעבד אני יכול להבין כמה חלומית היא היתה. גם בגלל הסיפוק האישי והמקצועי, החירות המוחלטת, האנשים המהממים, כמויות הצחוק שהשתחרר ממני בכל ביקור במערכת והכיף העצום שעשינו שם.
ליאת, מושיקו ואני עם עידן קפון
ישיבה במערכת הישנה ברמת החיי"ל
שחר קמלה מאחורי הדלפק לפני שהתחילה לפרוח ככותבת
אחרי שמני עזב את תפקיד העורך, קיוויתי להחליף אותו. בפועל אליאב גולדפריד ואני ערכנו את העיתון במשך כמה גליונות עד שעזבתי את הקונסטלציה הזאת והתמקדתי בכתיבה. התקופה הקצרצורת הזאת הבהירה לי איפה היתרונות שלי ואיפה החסרונות. הבנתי שעריכה (במובן הניהולי) היא לא בשבילי ואני שמח שעברתי את החוויה הזאת כדי להתפקס ולדעת מה אני רוצה וצריך לעשות בחיים.
'נאף סייד
העזיבה שלי את רייטינג לא היתה הכי אלגנטית. כבר כמה זמן הרגשתי תקוע, התמקדתי בלעשות את "עיקר" ולא העזתי לעזוב מיוזמתי ג'וב כזה טוב. כשהתחלף השלטון עם העזיבה של ירון, ידעתי שהכהונה שלי בעיתון מסתיימת וייחלתי כבר ליום הזה. העזיבה שלי הגיעה מתוך הסכמה ביני לבין העורך החדש אלון צרפתי והיתה מלווה (לדעתי) בסיפוק הדדי. שני הצדדים שמחו להיפרד.
המבט השטני שגדי סוקניק רואה כשהוא עוצם עיניים בלילה
יט"ב בתמונה היסטורית (עם שרוולים!) ונטע חוטר, מהמוכשרות שהיו ברייטינג
השילוש הלא קדוש - מוניקו ותתי
לרית ולירון מפלרטטות עם הבוס
ועושות את המנובר הקבוע שלהן
ויוסי עושה את המושיקו מנובר
ה"ביי לוזרים" שאמרתי בתגובה לעזיבה שלי לא היתה מיועדת לפגוע באיש. מבחינתי עזבתי את העיתון ברוח טובה והמשפט נאמר לחלוטין באופן מבודח שלדעתי שיקף את כל הקדנציה שלי בעיתון. לכל היותר היתה שם עקיצה, בטח לא בעיטה באף אחד. אלו לפחות היו הכוונות המקוריות שלי. אני מבין בדיעבד למה אנשים נפגעו מהמשפט הזה ובעיקר אחרי שהפכנו אותו למוטו של פסטיבל העזיבה של מחנה הפורשים. בסך הכל נשארו אחרי בעיתון אנשים שאני אוהב ומעריך וגם אלה שבאו מבחוץ לא אשמים בכלום. אם זה עוזר למישהו ואם מישהו בכלל הגיע עד לחלק הזה בפוסט, אני מתנצל.
אין לי תלונות כלפי מי שהחליף אותי ואת החברים שלי. הם הוציאו עיתון מדי שבוע בתקציב המגוחך שניתן להם ועשו את המיטב שהם יכלו עם המשאבים והיכולות שעמדו לרשותם. אולי אני גם לא עצוב כי העיתון שנסגר הוא לא העיתון שכתבתי בו. רק השם זהה. באמת שאין סיבה להתעצב. רייטינג היה אנומליה, הוא לא היה אמור להתקיים במתכונת שבה הוא התקיים כל השנים. הוא היה טוב מדי, משוחרר מדי, עצמאי מדי. המערכת אמורה לסנן מוצרים כאלה. אנומליות לא אמורות להתקיים, הן פועלות רק עד שהמערכת שמה לב לקיומן ומנפה אותן. למזלי יצא לי לעבוד (כמעט כתבתי לשרת) בכמה אנומליות כאלה (מוסף פירמה של צ'יקי ויעל שחם למשל). אני לא עצוב כשהן נכחדות, רק מודה לגורל על המזל שהיה לי כשהדרך המשונה שלי הצטלבה עם הדרך המשונה שלהן.
נתראה בשמחות
